הכרזת העצמאות ("מגילת העצמאות") שנכתבה בעיקר בידי רה"מ המיועד דאז, דוד בן-גוריון, כללה שבעה אזכורים של ארגון האומות המאוחדות (האו"ם). בין היתר נכתב בפסקה המשמעותית והמוכרת כי "לפיכך נתכנסנו אנו חברי מועצת העם… ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". שלושה מרכיבים שהיוו את הלגיטימציה להכרזת העצמאות ולהקמת המדינה ב-14 במאי: האחת קשורה לנסיבות של אותו היום – יציאת הבריטים, השנייה לנסיבות ההיסטוריות הטבעיות – החזרה של העם היהודי לארץ התנ"ך ומימוש ערכי הציונות, והשלישית – הלגיטימציה הבינלאומית, שהייתה כל כך קריטית לצורך הקמת המדינה, בדמות החלטת העצרת הכללית של האו"ם מספר 181 (מ-29 בנובמבר 1947) היא "תכנית החלוקה". החלטה זו קבעה, כזכור, את פתרון שתי המדינות: הקמת שתי מדינות לשני עמים, מדינה יהודית ומדינה ערבית. החלטה שבגינה יצאו הורי לרקוד ברחובות תל אביב ואילו הערבים, לצערנו, עדיין נאחזו בגישה שאין מה לדבר על מדינה יהודית במזרח התיכון. כאן בא לידי ביטוי הצורך שהבין בן גוריון ב"חותמת הכשרות" החשובה כל כך: הלגיטימציה המשפטית הבינ"ל, כדי להכריז על הקמת מדינת ישראל באותו מועד.
כמעט 80 שנה חלפו מאז, ושוב נדרשת "חותמת הכשרות", הלגיטימציה הבינ"ל הכל קריטית כדי להקים מדינה. הפעם מדינה פלסטינית. אסביר: ראינו בתקופה האחרונה תוכניות רבות שנכתבו אפרופו סיום המלחמה בעזה, בין היתר התוכנית הסעודית-צרפתית, שגם היא דיברה בין היתר על חזון שתי המדינות, והתוכנית האמריקאית. אציין באופן עקרוני כי פתרון שתי המדינות הוא הפתרון היחיד האפשרי עדיין ליציאה ממעגל המלחמות האינסופי, כאשר פתרון המדינה האחת אינו אפשרי בשלב זה. פתרון שתי המדינות מבוסס על כל ערכי הציונות המקוריים, ויביא למצב של מדינה יהודית עם מיעוט ערבי ומדינה פלסטינית לצדה, בתוך קונטקסט רחב של בניין מזרח תיכון עם שותפים חדשים ושחקנים משמעותיים שיהיו ערבים ליישום ההסכם. מה שעשה כעת הנשיא טראמפ, בניגוד לכל הציפיות של הממשלה ובאופן שהפתיע רבים, אך בצדק רב, הוא פנה למועצת הביטחון של האו"ם, הגוף היחיד במערכת האו"ם שמאמץ החלטות מחייבות שעליהן ניתן לפקח באמצעים לגיטימיים שונים, כדי להביא לכך שההחלטה על סיום המלחמה בעזה, המאזכרת את חזון שתי המדינות, תזכה ללגיטימציה בינ"ל.
האו"ם הוקם ב-1945 עם תום מלחמת העולם השנייה, מתוך מטרה לקדם שלום עולמי וליצור פלטפורמה שתקדם הידברות ומשא ומתן לשם הפסקת לוחמה ואף בניית שלום ופיוס בין מדינות. הפורום המרכזי שהוקם לצורך כך היתה העצרת הכללית, ששם יש לכל מדינה קול אחד והיא שווה בין שווים. בשנים הראשונות של האו"ם העצרת היתה משמעותית מאוד ובין היתר היתה זו שקבעה את תכנית החלוקה. העצרת אימצה את המלצות ועדת הבדיקה, שהקימה, כדי להציע פתרון לבעיית פלסטינה/א"י עם עזיבת הבריטים וסיום המנדט. הוועדה שהתה בא"י כמה חודשים כאשר אחד עשר חבריה, חכמי דור, אני מוכרח לאמר, (ממדינות אוסטרליה, אורוגוואי, איראן, גואטמלה, הודו, הולנד, יוגוסלביה, פרו, צ'כוסלובקיה, קנדה ושוודיה) סיירו ברחבי הארץ ונפגשו בעיקר עם אנשי הישוב היהודיים, הגיעו למסקנות החשובות וההיסטוריות והעבירו אותן למליאת העצרת הכללית. אז אימצה אותן העצרת וקבעה את החלטת החלוקה מספר 181. בניית הלגיטימיות הבינלאומית היתה בשלבים, בניצוחו של נשיא העצרת דאז (שר החוץ של ברזיל דאז אוסוולדו ארניה) והייתה קריטית לצורך התהליך המסודר והלגיטימי שהצריכה הקמת שתי המדינות. המשך הסיפור ידוע. אזכיר רק כי ההנהגה הערבית לא שיתפה פעולה על התהליך מתחילתו, היא לא נפגשה עם חברי הוועדה הללו, מדינות ערב התנגדו להחלטה שעמדה על הפרק ומלחמת חורמה נפתחה על הישוב היהודי.
כמעט 80 שנה אחרי, החל תהליך מסודר אקטואלי, כאשר הממשל האמריקאי מחליט לעשות שימוש באותו גוף שהוא היחיד המהווה את הלגיטימיות הבי"ל לתהליכים מדיניים גלובליים. זהו הגוף שמהווה לגיטימציה גלובלית לא רק לתהליכים מדיניים כמובן, גם לתהליכים רבים אחרים, כלכליים ומסחריים, המאבק בשינויי האקלים, תיאום בחיסונים ומאבק במגפות, הסדרת תדרים של לוויינים וטלפונים סלולריים בעולם כולו ועוד ועוד. התהליך המדיני שאמור בקצהו להביא להקמת מדינה פלסטינית מועבר על ידי ממשל טראמפ לאו"ם, הפעם למועצת הביטחון. ההחלטה העומדת על הפרק (לפחות נכון להיום 16.11) כוללת כחלק בלתי נפרד ממנה, כנספח, את ה"תכנית הכוללנית של הנשיא דונלד ג'יי טראמפ לסיום הסכסוך בעזה", ובא יופיע הפסוק החשוב (19) שאומר כי בהנחה שפיתוח עזה מתקדם כמתוכנן, והרפורמות ברש"פ מתקדמות אף הן באופן אמין, יתכן מאד שייווצרו התנאים לתהליך של הגדרה עצמית לפלסטינים, עם מדינה Statehood , שאנו מכירים בכך שזו השאיפה של העם הפלסטיני. אמנם המילים המפורשות "מדינה פלסטינית" או Palestine לא מופיעות בנספח, אך הכיוון הוא ברור.
שוב זקוק העולם לגוף הבינ"ל הלגיטימי היחיד שקיים, כפי שהייתה ב-1947 להקמת מדינה יהודית וממש כפי שלפני 25 שנה קבענו באמצעותו את יום השואה הבי"ל שהפך, הודות ללגיטימיות הבינ"ל יום זיכרון שמצוין כמעט בכל רחבי העולם, כולל בכמה מדינות בעולם הערבי, כאשר בפועל מיישמות המדינות את החלטת העצרת הכללית.
